אשת חיל או הדברים שאמהות לא מספרות 

השבוע קראתי את אשת חיל של ליהיא לפיד. קראתי בריצה קלה את הדפים הכתובים כרשומון המדווח פסקה אחר פסקה את עלייתה ונפילתה של אימפריית הזוגיות הפולנית. זוגיות שממלאת ציפיות שנתפרו כמעט מבלי משים על ידי בני הזוג מבדים של "כך צריך" וחוטים של "מה יגידו" בדמיון מופלא לאלו שדהו כבר בחדר השינה של הוריהם. איך הדברים נראים יפים ומרגשים בתחילה, איך הנסיך והנסיכה מבטיחים זה לזה להמשיך לחיות באגדות, שהמציאות לא תשנה את חייהם כהוא זה, כי אצלם זה יהיה אחרת, ואיך אחרי עשור פתאום הם מגלים שהם בדיוק באותו מקום שהיו בטוחים שלהם זה לא יקרה. היא מרגישה נשכחת ולא מוערכת והוא רואה אותה מתלוננת ולא תומכת ושניהם מרגישים שהקריבו למען הזוגיות והפכו קורבן. הדברים שנראים בראשית הזוגיות נפלאים ומרגשים הופכים למלכודות המוות של חיי הנישואין. הנסיך יצא להילחם בדרקונים, יעבוד קשה ויהיה גיבור כל יכול בחוץ בעת שהנסיכה תטפל ביורשי העצר ותהיה קשובה ומכילה וכל יכולה בבית פנימה. איך כל מין לוקח על עצמו את התפקיד המסורתי למרות הקדמה ושחרור האישה, איך כל מגדר מרגיש שהוא מממש קודקס תרבותי עתיק יומין וחש התרגשות בשל ההמשכיות הזו. לפיד מיטיבה לתאר את תהליך ההתדרדרות ההדרגתי לפיו מתרחשים הדברים, באופן לא מורגש, בשיטת הסלאמי. עד לשלב בו האישה מתפכחת מן העיוורון אך כשהיא צועקת "המלך עירום" הגבר שאיתה לא מבין כלל מה היא רוצה, כי בניגוד לה אין הוא חי את הדיסוננס המתמיד ומתמשך המעייף ומתסכל אותו חווה אישתו כשעולמה מתנגש עם העולם הגברי שסביבה. גם הסיום לפיו האישה שוב לוקחת אחריות על המתרחש ועל תיקונו, מעמיד אותה כמו תמיד באותו המקום המניע את כל התהליכים בתא הזוגי והמשפחתי. וזו האמת גבירותי, נשים מניעות את התהליכים הללו ומוצאות עצמן לכודות בהם כשחולפות השנים.

הכתיבה של לפיד נדמית ספונטנית, כפי שנכתבה כך נשארה על הנייר. כמעט כמו יומן פרטי המונח ליד המיטה, בשפה יומיומית ודלה. המבנה הוא של שני סיפורים מקבילים, אגדת הנסיך והנסיכה לצד סיפור הזוגיות והאימהות של לפיד, וביניהם משולבים מכתבים שכתבו אליה קוראות של הטור השבועי שלה בעיתון. המכתבים הללו מוסיפים את העומק החסר בכתיבתה השטחית של לפיד אשר מספקת תיעוד של אירועים וכמעט אינה נוגעת ברגש ובנימים הדקים. לספר, אם כן, אין איכויות ספרותיות אך אולי ערכו טמון דווקא בזה, בכתיבה של הברור ומובן מאליו , בידיעה שכל אחת ואחת יכולה היתה לכתוב את היומן הזה, שהגלגל חוזר על עצמו משום שישנם דברים שאי אפשר ללמוד מנסיון של אחרים, ושהתהליכים בזוגיות מתרחשים מבלי שנראה אותם ונבין לאן הם מובילים.
מכל המלל שבספר בחרו העורכים לצטט על גב הכריכה דווקא את הטקסט המשומש והצפוי של "אחרי כל כך הרבה זמן שרק אני נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי...". אם יש ערך מוסף כלשהו שאשת חיל מביא עימו הרי הוא גלום באותם הדברים שאמהות לא מספרות לבנותיהן, כמו בהחלטה של האישה לחפש עבודה "היא יצאה לעבוד בשביל עצמה, כי היא רצתה. מתוך החלטה שלה...והיא לא ידעה שהמילים האלה, שהיא לא חייבת אלא רוצה, יהפכו את העבודה שלה לשנייה בחשיבותה. או בעצם שלישית, אחרי העבודה שלו, והילדים". הבחירה הזו היא לטעמי מתמיהה ומצערת, אבל הפספוס המשמעותי ביותר של הספר הוא דווקא הסיפור שלא סופר. לזוג לפיד ילדה עם צרכים מיוחדים. ההתמודדות עם האתגר המורכב והקשה לאין שיעור, מתוארת כחלק מרצף האירועים בחיי הזוג ומקבלת מקום משני באשת חיל. הגילוי, ההכרה, ההפנמה, האתגרים היומיומיים, ההתמודדות עם הסביבה כתובים בפשטות ובדיוק. אין ספק כי הורים רבים המתמודדים עם קושי דומה היו מוצאים בו מקור לחיזוק ולהזדהות. מה חבל שהיבט זה של הספר הוצנע.

זהו ספרה השני של ליהיא לפיד. ספרה הראשון "סודות ששמרתי בבטן" היה לרב מכר.
אשת חיל, ליהיא לפיד, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2008 , 219 עמודים.